טיס נ' שחקים לעיצוב הבית בע"מ

פסק דין

בפני תביעתה של התובעת כנגד הנתבע, שהוגשה על הסך של 7,000 ₪, בטענה שעל הנתבע להשיב לה כספים ששילמה לו עבור מוצרים שונים שרכשה בחנות שבבעלותו בשם "כל בו בני", בקרית הממשלה בבאר-שבע, והושבו על ידה לחנותו של הנתבע.

התובעת מוסיפה וטוענת, בכתב התביעה, כי הנתבע אף השפילה וצעק עליה בנוכחותם של לקוחות בחנותו, עת הודיע לה כי אין בכוונתו ליתן לה החזר בסכום כלשהוא.

הנתבע טען בכתב הגנתו כי התובעת רכשה אוכף לישיבה ל-3 אנשים, כלשון כתב התביעה, בחנותו, ולאחר מספר שבועות ביקשה להשיבו לחנות כשהוא שבור. עוד הוסיף הנתבע, כי התובעת קיבלה, חלף האוכף, מוצרים אחרים שנטלה לביתה, ולאחר מכן ביקשה להשיב גם מוצרים אלה, בטענה שאינם מתאימים לה.

לטענתו, הסכים לאפשר לתובעת לקבל מוצרים אחרים, חלף מוצרים אלה, והתובעת ביקשה להזמין ריהוט שראתה בקטלוג, שהיה צורך לייבאו מחו"ל. לטענת הנתבע, גם ריהוט זה לא נלקח, בסופו של דבר, על ידי התובעת, שביקשה לקבל מוצרים אחרים והפעם סירב הנתבע לכך.

הנתבע ציין כי הוא סבור שהתובעת זכאית, לכל היותר, לסך של 500 ₪ בגין האוכף אשר החזירה.

ביום 7/5/2013 התקיים בפני דיון בתביעה, במעמד הצדדים.

התובעת טענה כי יש בידה הקלטה של שיחה בין הצדדים, המעידה כי הנתבע מודה בחוב של 3,000 ₪ כלפיה.

הנתבע, לעומתה, טען כי התובעת השיבה לחנותו אוכף וכן שני שולחנות, וזאת בשווי כולל של 798 ₪ לכל היותר. הנתבע הוסיף כי התובעת נטלה במקומם, מחנותו, מוצרים אחרים, וזאת על פי זכרונו, שכן אין הוא מנהל בחנותו רישום של רכישות לפי לקוח.

הצדדים הסכימו כי אקשיב לשיחה המוקלטת ביניהם ואפסוק על פי מה שנשמע בקלטת.

לאחר שהאזנתי לשיחה המוקלטת בין הצדדים, הגעתי למסקנה כי אין בה הודאה כלשהי של הנתבע בסכום לו טוענת התובעת.

אמנם, התובעת, במהלך השיחה, חוזרת שוב ושוב, כמנטרה, על המשפט "בני, שלוש שנים ושלושת אלפים שקל", אך הנתבע אינו משתף פעולה בשיחה ואינו מודה בסכום הנטען כלפיו.

הנתבע רק משיב לתובעת שהוא מבטיח שבימים הקרובים יבוא העניין על פתרונו, וכי יש מיטה שאמורה להגיע לחנות (הקשר בין המיטה ובין טענות הצדדים אינו ברור – י.ב.).

אומנם, בית המשפט לתביעות קטנות רשאי לקבל ראיה שאינה קבילה, ואינו כבול בסדרי הדין (סע' 62 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984), ואולם, נשמר הכלל לפיו "המוציא מחברו עליו הראייה" ועל תובע המבקש להוציא מחברו, להוכיח ברמת ההוכחה הדרושה במשפט אזרחי את כל יסודות תביעתו.

התובעת לא המציאה מסמכים כלשהם שיתמכו בטענותיה. התובעת לא המציאה את תדפיסי כרטיס האשראי שבהם שילמה עבור הרהיטים שרכשה מחנותו של הנתבע; לא המציאה את חשבוניות-מס או קבלות על הרכישות (למרות הטענה בשלהי כתב התביעה כי המסמך בידיה); לא המציאה העתק מתעודת הזיכוי הנטענת, ולמעשה, למעט טענות בעל-פה לסכומים שונים (בכתב התביעה מצויין הסכום של 7,000 ₪; בדיון טענה התובעת, בע"פ, לסך של 3,000 ₪), לא תמכה התובעת את טענותיה בראיות.

יש לציין כי בהחלטתי מיום 9/1/2013, הוריתי במפורש לצדדים כי: "במידה ומי מהצדדים מבקש להסתמך על מסמכים נוספים, אשר לא הוגשו לתיק בית המשפט, יש להגיש המסמכים בתוך 14 ימים מעת קבלת החלטה זו".

מכל מקום, נותרה, אפוא, רק הודאת בעל הדין של הנתבע עצמו, בדיון בפני, לפיה עליו לשלם לתובעת סך של 798 ₪ בגין האוכף שרכשה בחנותו והושב לחזקתו, וכן שני השולחנות (שככל הנראה כונו "הדומים" בכתב התביעה). לא ניתן להסתמך על חישוביה של התובעת או טענתה לחוב בסך של 3,000 ₪, שכן לא הבהירה כלל כיצד חושב סכום זה, ואילו מוצרים מבין אלה שציינה (אוכף, הדומים, שעון, סט כלי קפה וסוכר) הושבו לחנותו של הנתבע, ומה שווים.

עוד יש לציין כי התובעת אמנם טענה באופן כללי כי הנתבע "כבר 3 שנים מוליך אותה שולל", אך לא ציינה תאריכים מדוייקים (ואף לא משוערים) של מועדי הרכישות, ואף הנתבע בחר שלא לעשות כן, בכתב הגנתו, ולפיכך, באופן משוער בלבד וכאומדנא דדיינא, אוסיף הפרשי הצמדה וריבית כחוק על הסכום בו הודה הנתבע, החל מאמצע שנת 2010, ועד היום.

על יסוד הודאתו של הנתבע בפני, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת, בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין, את הסך של 891 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום שנועד לתשלום ועד לתשלום המלא בפועל.

עוד אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת, בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין, את הוצאות המשפט בסך 400 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום שנועד לתשלום ועד לתשלום המלא בפועל וזאת לאור העובדה שהיה עליו לשלם לה לכל הפחות את הסכום בו הודה, בטרם תיאלץ לפנות לבית המשפט.